קמינו פרימיטיבו – מסע בן 14 ימים
יצאתי לדרך. בדרך לשדה תהיתי לעצמי לאיזו דרך אני יוצאת
ספרד היא אהובת ליבי. חודש אחרי שחזרתי לארץ חלק בי הרגיש שהוא רוצה להיות בספרד. ומתי הבנתי שאני רוצה ללכת ולא רק לשהות? את זה אני לא בדיוק זוכרת. אבל אני זוכרת שמרגע שהבנתי את זה ההתרגשות גאתה. קניתי כרטיס רק שבוע לפני והתחלתי להתארגן על הציוד המינימלי ביותר שאצטרך מתוך בלוגים שונים שמצאתי (רשימת הציוד שלי מבוססת הניסיון זמינה לכן כאן).
הפוסט על קמינו פרימיטיבו הוא חלק מסדרת פוסטים שלי על קמינו דה סנטאיגו. ממליצה לקרוא את כולם 🙂
קמינו דה סנטיאגו
קמינו פרימיטיבו
קמינו פרימיטיבו הוא הקמינו העתיק ביותר מבין שבילי קמינו דה סנטיאגו. הוא מתחיל בעיר אוביידו שבמחוז אסטוריה ומסתיים בסנטאיגו דה קומפוסטלה בירת גליסיה. המסלול כולו אורך כ 315 ק"מ ועובר בהרים, ערים, נחלים וטבע משוגע. קמינו פרימיטיבו הוא גם הקמינו הפראי ביותר, הפחות מתוייר (לעומת קמינו פרנסס לדוגמה) והמאתגר ביותר מבין כל הדרכים וניתן ללכת אותו ב 11-15 ימים. בתכלס, אלו כל הסיבות שגרמו לי לבחור בו. אחריו המשכתי לקמינו דה פיניסטרה. מומלץ.
אני חילקתי את ההליכה ל 14 ימים סה"כ, שאורכם נע בין 16-33 ק"מ. ניתן לחלק את הימים איך שתרצו כיוון שהדרך כולה מלאה בעיירות קטנות עם מקומות לינה במרחק של כל כמה ק"מ. המסלול מגוון מאוד מבחינת תוואי השטח והנופים שהוא מציע, כאשר החלק הראשון עד העיר לוגו הוא החלק המאתגר והפראי יותר.
ההתמצאות בקמינו נוחה מאוד, בתכלס את עוקבת אחרי חץ צהוב וצדפה והם אלו שמורים לך את הדרך. הם נמצאים על סימונים בשטח, על קירות הבתים ובשלטים בכבישים. בתחילת המסלול בעיר אוביידו (וגם בנקודות נוספות בדרך) את יכולה לקחת מפה פיזית של הקמינו, אבל יש אפליקציה מעולה שאני השתמשתי בה והלכתי לפיה – Buen Camino (החברות שפגשתי השתמשו גם באחת אחרת – The wise Pilgrim guide). באפליקציה את יכולה לדעת את כל המרחקים בין העיירות, בין מקומות הלינה (כולל מידע על מקומות הלינה) ואת שיפועי הדרך. האפליקציה מחלקת לך את הדרך למקטעים ואת יכולה לערוך אותם איך שתרצי ולראות בכל רגע נתון את ההתקדמות שלך. שימושית מאוד!
לתחילת המסלול מומלץ להגיע בטיסה ממדריד לשדה התעופה שסמוך לאוביידו או באוטובוס/רכבת ממדריד ישירות לעיר. משדה התעופה יש אוטובוסים שיקחו אותך ישירות למרכז אוביידו בעלות של 9 יורו.
במהלך המסלול יש דבר מדליק שנקרא "טקסי קמינו" ואלו בעצם נהגי מוניות שיכולים להסיע אותך או את התיק שלך מעיירה אחת לעיירה עוקבת בעלות של 5 יורו. אני השתמשתי בשירותיו של טינו המקסים שלקח לי את הלפטופ מאוביידו לסנטיאגו (שירות מדהים למי שרוצה להמשיך אחרי זה בספרד ויש לה ציוד שהיא לא רוצה להיסחב איתו) בעלות של 30 יורו סה"כ. ופעם נוספת כשכאבו לי הרגליים ממש ושלחתי את התיק ליעד הבא.
חץ וצדפת הקמינו בדרך ללוגו, גליסיה
מתאים למטיילת סולו?
אני כידוע חובבת טיולי סולו, ואני אומרת בלב שלם שהטיול הזה מתאים ומומלץ במיוחד למטיילות ומטיילי סולו. ההליכה במסלול היא הקסם הגדול שלו, והיופי בקמינו הוא שאת אף פעם לא לבד. את כמובן יכולה לבחור ללכת לבד (כמו שאני עשיתי פעמים רבות), וגם אם מישהו יצעד לידך ותתחילו איזה סמול טוק, זה יהיה ממש מובן ולגיטימי לזרוק לו "Bueno, hasta luego" ולהמשיך ללכת.
רוב המטיילים שפגשתי הגיעו בגפם, היו כמה חברים, כמה זוגות. אבל הרוב המוחץ, בכל הגילאים ומכל העולם – לבד. ולמה? כי ללכת זה נותן כוח. כי ללכת מנקה את הראש ומפתח יצירתיות. כי כדי ללכת לא צריך עוד בנאדם. פגשתי שם את יורדיס הגרמניה בת ה 45, נשואה ואמא ל 3 ילדים שיוצאת פעם בשנה לקמינו כלשהו לבד כדי לבנות את עצמה. פגשתי את אליסה האיטלקיה בת ה 24 שזה היה הטיול הראשון שלה. את אלי הספרדיה, ואת ולריה הישראלית (היחידה שפגשתי!). הא.נשים לאורך הדרך נעימים, את הולכת לרוב רק בשעות היום (זה לגמרי נתון לשליטתנו) ומעבר לזה – האוכלוסיה בדרך רוכשת כבוד לפלגרינוס (עולים לרגל). אז כן. זה הטיול שלך להיות בו לבד 🙂
מקומות לינה בקמינו פרימטיבו
מקומות הלינה בקמינו נקראים אלברגז (albergue) ובכל כפר ועיירה בדרך יש לפחות אחד (או עשרות) כאלה. תלוי בפופולריות של המקום. כדי להנגיש את המסלול לעולים לרגל, בכל עיירה יש אלברגה ציבורי שמציע פסיליטיז בסיסיים ביותר והמחירים ללילה נעים בין 5 יורו באלברגה ציבורי ל 20 יורו באלברגה פרטי. יש מקומות בדרך שישנתי באלבגרז פרטיים ויש כאלו שבציבוריים. לרוב יש מקום באלברגז ואין צורך להזמין מראש, אבל יש עיירות מסוימות עם כמות קטנה של אלברגז שכדאי להזמין (או אם את רוצה לישון באלברגה מסוים) שרצוי להזמין באותו הבוקר או יום מראש (את הציבוריים אי אפשר להזמין מראש, הם בשיטת כל הקודמת זוכה). היה לנו מקרה שסיימנו מסלול ולא היו מקומות לינה בעיירה שהגענו אליה ולקחנו מונית לעיירה סמוכה. הלינה באלברגז (הציבוריים והפרטיים) היא לרוב בחדרים גדולים של בין 8 ל 100 אנשים (כן, כן – זה הטיפ הכי חשוב אגב: להביא אטמי אוזניים טובים!) ובפרטיים ניתן להזמין חדרים זוגיים. מנסיון, אם אתן לא במערכת יחסים תוך כדי הקמינו (אני הייתי לקצת זמן) אז הדורמס לגמרי מספיקים. לרוב מגיעים לאלברגה בשעות הצהריים – אחה"צ (תלוי מתי יצאת בבוקר וכמה מהר הלכת) ויוצאים ממנו למחרת מוקדם בבוקר. בציבוריים מותר להישאר עד לילה אחד (ולמחרת להזמין שוב) ובפרטיים אפשר לפי זמינות. האלברגז מציעים מיטה סבירה +, מצעים חד פעמיים, מקלחת ושירותים, לפעמים שירותי כביסה (נחוץ מאוד אחת לכמה ימים). ובחלקם יש גם מטבח שאפשר לבשל בו.
מה אוכלות בקמינו?
אוכל זה דבר חשוב מאוד, בטח כשמפעילות את הגוף כל כך הרבה, ובטח כשאת משתדלת לאכול טבעוני. בעניין הזה לצערי הרב ספרד ובטח האזורים הכפריים והפחות מתויירים שבה, לא יודעת להציע הרבה. מהר מאוד סיגלתי לעצמי בדרך את שגרת האוכל שלי, שכללה קפה בוקר עם איזו עוגיה, נשנושי דרך של פירות טריים ויבשים שקניתי בסופר ערב לפני (אם הספקתי, כי לפעמים הסופר נסגר מוקדם ולפעמים יום ראשון), פיקניק עם לחם וממרח אבוקדו וחומוס או עצירה באיזו מסעדה (יש דרכים שיש מלא מסעדות ויש כאלו שאין אפילו אחת לאורך כל ה 20 ק"מ. זה דורש התארגנות מראש). ספרד זולה יחסית לארץ, אז האוכל זול, גם בסופר וגם במסעדות. אם אתן חובבות בירות אז תתכוננו לשתות בירה כמעט כל יום, זו ספרד וזה הקמינו וזה הקטע. וזה גם טעים 🙂 בערים הגדולות (אוביידו, לוגו, סנטיאגו) יש שפע של מסעדות ולא מעט מקומות טבעוניים שאמליץ עליהם בהמשך. ויש אפילו אלברגז שעושים ארוחות ערב משותפות שהן סופר טעימות ונעימות. גם עליהן, אמליץ. מעבר למה שקונות, מה שאני כמעט כל יום אכלתי בדרך הוא פשוט אוכל מהעצים 🙂 הדרכים שופעות בעצי בר של תפוחים, אגוזים, ענבים ומן פטלים טעימים.
גבירותיי, הדבר הכי חשוב - ציוד
התלבטתי איזה תיק לקחת. כל המדריכים אמרו שכדאי תיק בנפח 20-40 ליטרים, ששוקל כמה שפחות. היה לי דויטר 40 ליטר + 10 שקיבלתי מתנה ליום הולדת כמה שנים קודם לכן, עם מערכת גב מדהימה והחלטתי לנסוע איתו (מסקנה שבדיעבד: הוא היה כבד וגדול מדי). הייתה בי גם איזו הבנה שאני רוצה לרכוש כמה שפחות דברים לפני הטיול, שאת ההשלמות אעשה בדקטלון בעיר שאני נוחתת בה (אין מה לעשות, ספרד הרבה יותר זולה מישראל). אז אספתי את מה שמצאתי בבית (יש לי את אותה מגבת טיולים מאז הטיול לדרום אמריקה אי שם ב 2002!) ארזתי לדויטר הגדול והכבד מדי שלי והתכוננתי ליציאה. ערב לפני הטיסה נתקפתי חרדת משקל ולקחתי את משקל המטבח של אמא ושקלתי ה-כ-ל. נחרדתי לראות כמה בקבוק המים שלי שוקל והחלטתי שלא לקחת אותו איתי, אלא להסתפק בשלוקר (מומלץ!) ובבקבוק מים חצי ליטר מפלסטיק שאיתו אני אמלא (אותו בקבוק במשך חודש!) אני זוכרת שהתעכבתי הרבה גם על נושא הנעליים. נעליים זה חשוב! ומכל מה שקראתי מאוד קשה להימנע מלחטוף שלפוחיות ברגליים, אז רצוי להיות עם גרביים סופגות ועם נעליים נוחות ורחבות מספיק כדי שכף הרגל תוכל להתפרש. אני עם מדרסים אז החגיגה אצלי אפילו גדולה יותר. החלטתי לנסוע עם נעלי ההרים שלי של נורט' פייס. שתכלס – בדיעבד אני יודעת להגיד שאין צורך בנעליים כלכך מאסיביות, ואפשר לגמרי להסתפק בנעלי ספורט טובות או בנעלי הרים קלות ונמוכות. אז אני גאה לומר שרשימת הציוד שלי שופצרה תוך כדי הטיול ונכתבה בדם ובכאבי גב ורגליים!
מומלץ שהתיק כולל כל מה שעלייך ישקול 10-12 אחוז ממשקל הגוף שלך. זה לא באמת ישים אצל נשים, אז יכולה לומר ששלי שקל סביב ה 10 קילו, אבל התיק שלי לבד שקל כמעט 2 קילו (!). וגם די מהר מתרגלות להכל. אם כך, רשימת הציוד המומלצת שלי היא:
ציוד טיולים
- תיק טיולים נוח – 20 עד 30 ליטר גג, ושיהיה קל משקל
- מקלות הליכה – הכי פשוטות עושות את העבודה. מאסט
- נעלי הליכה נוחות – יכולות להיות גם נעלי ספורט טובות (הוקה)
- פונצ'ו/מעיל גשם – כמה שיותר קל משקל. תכלס השתמשתי פעמיים אבל אין לדעת
- כיסוי גשם לתיק
- שורש – הדיעות כאן חלוקות. שורש שוקלות לא מעט (620 גרם), אבל יכולה לומר שאותי הם הצילו לגמרי כשהאיכלס שלי כאב מהנעליים. אם לא שורש אז כפכפים קלים
- שק שינה – חשוב, חובה, מאסט! אני ויתרתי כי ניסיתי להיות חכמולוגית. בהרבה אלברגז אין שמיכות. עם ציפה של סדין לא היה לי מספיקנעים. שק שינה קטן סוגר פינה
- שלוקר – לי זה עשה את הטיול הרבה יותר נוח. השלוקר כמעט ולא שוקל ומלאתי אותו כל פעם עם בקבוק חצי ליטר מפלסטיק שגם לא שוקל
- בקבוק פלסטיק חצי ליטר – לא צריך בקבוק רב פעמי. משקל מיותר
- סדין דק דק לשכב עליו בעצירות – אני לא הבאתי אבל גונדה הגרמניה הביאה איתה וזה היה נראה רעיון נהדר
- שאקל – זה אחלה כדי לשפצר בגדים שעדיין צריכים להתייבש, או את הנעליים
- מכנסיים – מכנסי טיולים (אפשר גם טייץ ארוך. אבל היתרון שלהם הוא שהם מתפרקים ומתייבשים מהר שזה קריטי בקמינו)
- מכנסיים קצרים – אני הבאתי מכנסי ריצה של אדידס
- מכנסיים ארוכים נעימים ולא עבים מדי – לשינה, לערב
- 2 חולצות הליכה קצרות – מספיק לגמרי. ושיהיו דרייפיט שמתייבשות מהר
- חולצת כותנה – לשינה, לערב
- מיקרופליז/סווטשירט
- ג'קט דק מגן רוח – אופציונלי, אני הבאתי
- 3 זוגות גרביים – מנדפות, איכותיות
- גרביונים קצרים – נשמע הזוי, אבל זה טיפ משוגע שקבלתי בדרך ממישהי (היא נתנה לי זוג) זה עוזר למנוע חיכוך בין האצבעות לנעל וככה מצמצם שלפוחיות. וזה גם ממש נעים. תנסו
- 3 זוגות תחתונים – מכבסות תוך כדי
- 2 חזיות ספורט – תכלס באתי עם 3 ואחת נפלה וזה ממש הספיק
- מרכך – בקבוק לחיץ של 100 מ"ל
- משחת שיניים – חצי חבילה, או קטנה
- מברשת שיניים
- מסרק קטן
- מונקאפ (יאס)
- קרם הגנה קטן
- שפתון הגנה קטן
- דאורדורנט
- אטמי אוזניים
- כיסוי עיניים
- מגבת טיולים – קלת משקל, מתייבשת במהירות
- סבון פנים – בקופסה קטנה קטנה של טיולים (שלי שקלה 15 גרם)
- סכין גילוח – חד"פ
- פינצטה
- קוצץ ציפורניים – קטן
- דרכון
- כסף מזומן – יש מקומות שלא מקבלים אשראי
- כרטיס אשראי – עדיף מאסטרכרד כי אז אין המלת המרה כפולה
- מגן מים לדרכון
- פלאפון ומטען
- אוזניות
- סים מקומי – עוזר כשאת רוצה אינטרנט בדרך, להתקשר לאלברגה וכו'
- יומן קטן + עט
- ספר – אני הבאתי איתי, יש כאלו שויתרו או שהביאו קינדל
- תיק אפס – תודו לי אח"כ. זה תיק (יש לדקטלון) שכמעט ולא שוקל ומתכווצ'ץ' לכמעט אפס נוכחות. הסתובבתי איתו בסוף יום ההליכה וגם בימים ששלחתי את המוצ'ילה שלי
- פאוץ' – או זה או תיק אפס, לא צריך גם וגם
- כובע – לא השתמשתי כמעט, אבל למי שרגילה אז צריך
- משקפי שמש
- אופטלגין
- פלסטרים
- וולטרן קטן – חשוב לדעתי, השרירים שלנו לא רגילים למאמץ הזה ועיסוי שלהם בתחילת/סוף פעילות ממש עוזר
- קומפיד Compeed – זה הדבר הכי חשוב בעולם. אין צורך לקנות בארץ כי יקר פה ממש, תקנו כשתגיעו לאוביידו בכל פארמסיה שתראו בדרך
- סכו"ם רב פעמי מפלסטיק/במבוק – אופציונלי. אני לא הבאתי אבל אליסה הביאה איתה ושלפה בכל פיקניק שעשינו וזה שדרג מאוד
דברי במספרים גברת!
טיסות: הלוך (תל אביב – מדריד – אוביידו) – 330 יורו, חזור (סנטיאגו – מדריד – תל אביב) – 350 יורו (קניתי בנפרד וטסתי ממש בעונה)
כל ההוצאות בקמינו (כולל אוביידו, יום מנוחה לוגו, יום שלם בסנטיאגו): 650 יורו
ממוצע הוצאות ביום רגיל בקמינו (ללא אוביידו, לוגו וסנטאיגו): 30 יורו (אני ישנתי לפעמים בחדרים זוגיים ולרוב בדורמס באלברגז פרטיים).
יוצאת לדרך - מסלול קמינו פרימיטיבו
יעד ראשון - אוביידו Oviedo
אני לקחתי טיסה למדריד וממדריד לשדה התעופה הסמוך לאוביידו. טיסת ההמשך אורכת כשעה סה"כ והיא ממש קלילה. משדה התעופה יש אוטובוס שיוצא בערך כל שעה, קו A1-182. הוא לוקח כ 40 דקות, עולה 9 יורו ומגיע עד למרכז העיר. את ההוסטל ללילה הראשון סגרתי מראש כמובן, הוסטל שמדורג סבבה במרכז אוביידו שקוראים לו HiHOME Hostel. סגרתי אותו דרך בוקינג והוא עלה לי 24 יורו. (כדי שתהיה לי נחיתה רכה כשאני מטיילת לבד ומגיעה למקומות חדשים אני בדרך כלל סוגרת מקום שהוא במחיר ואיכות מעל הממוצע). אחרי שהנחתי את הציוד שלי יצאתי להסתובב בעיר ולחפש לי כמה פריטים שלא קניתי בארץ – מקלות הליכה, גרביים, מיקרופליז. בגדול אם תרצו – את הכל אפשר לקנות שם 🙂 באוביידו יש דקטלון והרבה חנויות טיולים במחירים נוחים מאוד. אח"כ הלכתי לכיוון הקתדרלה שממנה מתחילים את הקמינו, כדי לספוג קצת אווירת מטיילים ובדרך אספתי ממשרדון קטן ברחוב את ה credential, שזו בעצם תעודת הצליינים שאותה מחתימים לי בכל הוסטל שאני שוהה בו בדרך, ולאלו שמגיעים לסנטיאגו בסוף – אז מקבלת את הקומפוסטלה – שזו תעודת הצליינים של 100 הק"מ האחרונים. בתכלס, זה לא כזה משמעותי, אבל זה הקטע של הקמינו ובכל הוסטל ולפעמים גם מסעדות יש חותמות מיוחדות שהם ייצרו במיוחד. באוביידו התמזל מזלי ובדיוק הייתה מן פיאסטה (הספרדים חולים על זה, תמיד יש פיאסטות) שנקראת Fiestes Populares שהיא קונטרה ל Fiesta de San Mateo ובעצם זה חברה צעירים מחתרתיים שמוחים על זה שמוחקים זהויות להטב"קיות בחגיגות סאן מטאו, אז הם עושים פיאסטה משלהם. קניתי כוס, שתיתי בירה והצטרפתי לחגיגה 🙂 כשהייתי רעבה מצאתי בר שמגיש אוכל טבעוני מעולה ממש ויש לו מלא סוגי בירות, מעוטר בדגלי גאווה ושם העברתי את הערב שלי. למסעדה קוראים La Raposa והיא ממש ממש מומלצת.
מגוון הבירות והנאגטס הטבעוניים בבר המסעדה השווה, La Raposa באוביידו
היום הראשון: אוביידו - גראדו 25 ק"מ
לא מהרתי להשכים קום. בימים הראשונים שאני מטיילת בהם ממש חשוב לי להשרות תחושה של נחת, אז התעוררתי באיזי והחלטתי לפגוש את השביל בנקודה הקרובה ביותר להוסטל שלי, ולא ללכת עד לקתדרלה. מצאתי איזה בית קפה קטן בדרך, שתיתי קפה, אכלתי קוראסון וקראתי קצת בספר. וזהו. קמתי והתחלתי לצעוד בקמינו. בתוך ערים יש סימון של צדפה על המדרכה שמורה את הדרך, אז אין כלכך סיבה להתבלבל. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי בחורה שצועדת עם אישה, נראה שגם היא בקמינו כלשהו, לימים הבחורה הזו תהיה גונדה, החברה הגרמניה שלי שהיא חצי פרואנית. התכנון שלי ביום הראשון היה ללכת רגוע ממש, רציתי להגיע רק עד Escamplero שהיא עיירה במרחק 13 ק"מ מאוביידו. כוח הרצון שלי הוכיח לי אחרת.
היציאה מהעיר היא אחרי כק"מ אחד ואז את נפגשת בשילוט הרשמי של קמינו פרימיטבו. כאן באמת התחלתי להתרגש!
שילוט הקמינו ביציאה מהעיר אוביידו
זהו. אני בטבע. הדרך הייתה קסומה. מן הסתם גם ההתרגשות שלי הייתה בשמיים ונפעמתי מכל חלקת אדמה וחתיכת שמיים שראיתי בדרך. הדרך עוברת בין גבעות ונופים של כפרים קטנים, חיות בר ונחלים. בעצירה קטנה שעשיתי גונדה חלפה על פניה והחלפנו חיוכים, אמרנו שאנחנו בערך באותו קצב הליכה ושבוודאי עוד ניפגש בהמשך. ההמשך לא איחר לבוא ונתקלתי בה שוב בנחל שהיה לצד הדרך בו היא עצרה לעשות מתיחות ולהרטיב רגליים. עצרו איתנו גם שני הדנים – מורטן וין ושלוש אמריקאיות מבוגרות ומתוקות. באותם רגעים לא ידעתי שאלו יהיו האנשים שאני אפגוש כמעט כל יום בשבועיים – שלושה הקרובים. די בקלילות הגעתי ל Escamplero והבנתי שאני ממשיכה ללכת. שם עצרתי במסעדה לסנדביץ' שלצערי הרב כלל גבינה צהובה (האופציות ממש מעטות בספרד, בטח בכפרים ושברתי שם לא מעט את הטבעונות) וכמובן בירה. ההמשך לגראדו, אם לומר את האמת, היה לא פשוט. אבל היי, הגעתי! בהתחלה הגעתי לאלברגה הציבורי והתבשרתי שאין בו מקום, וכשהגעתי לאלברגה השני, Albergue La Quintana וראיתי שם את כל החברים שלי מהדרך, הרגשתי הקלה. האלברגה כלל מס' חדרים פשוטים עם מיטות קומותיים, שירותים ומקלחת (מופרדים לנשים וגברים) ושתי חצרות רחבות. הייתה בו גם מסעדה שהגישה את התפריט היומי לצליינים (עולה בערך 10 יורו). את ארוחת הערב אכלתי עם גונדה והדנים והתחלתי לתרגל שיח עם א.שים זרים. לספר על עצמי, לראות תגובות, ללמוד. וואו, כמה שאני אוהבת לטייל! כבר בלילה הזה הבנתי שטעיתי לגבי שק השינה כשהיה ממש קר בלילה ולא היו שמיכות. לשמחתי מורטן הדני הביא לי את השק"ש שלו כיוון שהוא וין ישנו בחדר פרטי. אנשים טובים באמצע הדרך 🙂
היום השני: גראדו - סלאס 22 ק"מ
כולם אחרי ארוחת בוקר, תיקים ארוזים וכו' – ואני וגונדה רק יצאנו מהמיטה. מרגישה את השרירים שלי בגב וברגליים, הגיוני סה"כ, לא? בכל יום בדרך "היה אמור לרדת גשם" ובפועל לשמחתנו זה קרה רק פעם-פעמיים וגם זה היה ממש בעצימות נמוכה. היום השני שלי בשביל היה רצוף בשיעורים קטנים ופשוטים לחיים. לשחרר. היציאה מהעיר הייתה מדהימה, עליות וירידות ושמתי לי באוזניות את טכנו ספרדי שעזר לי לנשום את הטבע לתוכי. באיזשהו שלב בדרך שמתי לב שנפל לי הטופ שקשרתי לתיק (שטפתי אותו ערב לפני ותליתי על התיק לייבוש). שיעור ראשון בלאבד. מעכשיו אני מסתדרת רק עם טופ כותנה וטופ ספורט אחד (זה הספיק). ההליכה בשביל מאפשרת לך גם לרוקן את הראש ממחשבות וגם להיות יצירתית בכל מה שתרצי בחיים. האפשרות הזו לא להכניס שום אינפוט כפוי לתודעה שלנו, אלא רק את מה שקיים בה או מה שהיא פוגשת בדרך, מותיר מרחב גדול למשחקים. את הדרך כמעט כולה צעדתי לבד והייתי מאושרת בחלקי. הרגשתי מסופקת שאני מצליחה לצעוד 20 ק"מ ביום על אף שחלק מחבריי פקפקו בי. ואפילו אני פקפקתי בעצמי. איזו תחושה נהדרת זו תחושת המסוגלות!
לצהריים עצרתי ב Cornellana והבטחתי לעצמי לזכור שטורטיה בספרד היא לא טורטיה כמו שאנחנו מכירות אותה. היא בעצם מן פשטידה של ביצים ותפוחי אדמה. זה טעים אמנם אבל זו ארוחה מאוד לא מזינה.
טורטיית ביצים ותפוחי אדמה
לסלאס הגעתי סביב 16:30 והייתי בתחושה מעט חמוצה כיוון שציפיתי לפגוש שם את גונדה. בעל האלברגה (שהיא המליצה עליו כי יש בו ארוחה טבעונית מדהימה) אמר לי שהיא התקשרה אליו במהלך היום להגיד שהיא החליטה לעצור בעיירה אחרת. אני ישנתי בהמלצה ב Albergue La Campa. הבעלים היה ממש חמוד והמקום עצמו די מתוק. הדבר המדהים ביותר הוא הארוחה המשותפת בשעה 19:00 (זה משהו שנפוץ באלברגז נוספים בדרך שמבקשים גם לייצר קצת קהילתיות וגם תכלס שיאכלו אצלם את ארוחת הערב). בארוחה הכרתי א.נשים נוספים וסוף סוף אכלתי אוכל מזין 🙂 בלילה של סלאס גם פגשתי לראשונה את ולריה, הישראלית היחידה שטיילתי איתה קצת בקמינו ושאנחנו חולקות מלא עולמות משותפים. היה יום משוגע.
ארוחת ערב משובחת ב Albergue La Campa
היום השלישי: סלאס - טינאו 20 ק"מ
כולן יצאו הרבה לפני. ולריה יצאה כבר ב 06:30, את הספרדיות והאמריקאיות בערך ב 08:00 ראיתי מהחלון שהן מתארגנות ליציאה. אני התחלתי את היום ב 08:40. היום השלישי כבר היה כמעט רובו בטבע. ההליכה מתחילה ביער וכוללת עלייה שנמשכת כשעתיים בערך. העלייה איתגרה אותי, אני חייבת להודות. מעבר לאתגר המנטלי היא איתגרה אותי פיזית בדמות כאבים בגיד אכילס. לימים יתברר שזה אחד הכאבים הנפוצים ביותר שחווים מטיילים על הקמינו, בעיקר בגלל כמות הק"מ שהולכים כל יום ללא הרבה מנוחה בין לבין. סביב השעה 11:30 אכלתי בוקר (בגט וגבנ"צ בסופר) ב La Espina והיה פשוט וטעים כמו שאני אוהבת.
העלייה המשיכה באופן מתון גם לאחר הכפר, ורוב הדרך הלכתי לגמרי לבד. פתאום הנוף נפתח לפני ומחוז אסטוריאס ברוב תפארתו נחשף לפני. גבעות ירוקות שנראות כאילו נשלפו מתוך גלויה. מיד בתום העלייה היו ספסלים למנוחה ומים זורמים להתרעננות. עצרתי. עצרתי כי היה יפה בטירוף והרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מהכיף שבלבד. ועצרתי גם כי הגיד שלי היה חייב לנו. וכמו משמיים או לא משמיים, כי אנחנו מקבלות את מה שאנחנו משדרות, פתחתי את הספר שקראתי (מתנת הכעס, שיעורים שלמדתי מסבי) בדיוק בשיעור מס' שלוש.
זו הפעם הראשונה שהשורש היו שימושיים לי. החלפתי את נעלי ההרים לשורש ותהיתי איך לא עשיתי את זה קודם! לא הרגשתי לחץ על הגיד וההליכה הפכה לנעימה יותר. בדרך ראיתי את סבינה הגרמניה שהתחילה ללכת מקמינו דל נורטה וסובלת גם היא מכאבי גיד. היא נתנה לי כדור לשכך את הכאב ווולטרן. אני אוהבת את הסולידריות של הקמינו! מאותה נקודה המשכתי עם מורטן הדני עד לטינאו וניהלנו שיחה מעניינת על פחדים. זה קטע שבסוף לא משנה מי אנחנו ואיפה אנחנו בעולם, כולנו חווים חוויות אנושיות דומות, פחדים של "מה יחשבו עלי" ורצון להיות חלק מקבוצה. בטינאו פגשתי את ולריה ולשניה אחת ממש את הספרדיה שלי שהחליטה עם חברים שלה שהם ימשיכו עוד כי היה להם יום קליל. עוד פעם נשבר לי לרגע הלב. עם ולריה ישבתי לבירה בבר מקומי שמגיש המבורגר טבעוני לא משהו בכלל (אבל כל הכבוד להם על הנסיון), ובכלל הייתה בעיירה אווירת עצירה שכזו. אז עצרתי במכבסה ולראשונה שמתי את הבגדים שלי בכביסה, בזמן שהמתנתי שם פגשתי את אליסה. אליסה היא איטלקיה-קובנית-גרמניה, איזה שילוב מוזר נפלא של טעמים ומאותו הרגע, לא ידעתי את זה, דרכינו ייקשרו. לינה: Albergue Palacio De Mer.
היום הרביעי: טינאו - בורס 16 ק"מ
הפעם התעוררתי מוקדם כי רציתי לתפוס מקום באלברגה הציבורי בבורס. בעצם בנקודה הזו של הקמינו יש אפשרות לבחור מבין שני מסלולים, האחד נקרא ההוספיטלס (La Ruta de los Hospitales) והשני הוא להמשיך לפולה דה אננדה. הדיבור שההוספילטס זו דרך מהממת ומיוחדת שעוברת כל כולה בטבע על הר, ושאפשרי לעשות אותה רק אם המזג מאפשר. לשמחתי הוא איפשר. אם כך, מי שרצה להגיע להוספיטלס היה צריך לבלות את הלילה בבורס ושם כאמור יש אלברגה פרטי אחד (שהיה מלא) ואלברגה ציבורי עם 20 מקומות בשיטת כל הקודם זוכה. הפעם רציתי לתת אהבה לרגליים שלי ושלחתי את המוצ'ילה שלי עם טינו נהג המונית לאלברגה בבורס (5 יורו סה"כ). כך שיצאתי לדרך עם סנדלים ועם תיק האפס שלי. קראתי לזה יום מנוחה 🙂 או יום טיול שנתי. את השעתיים הראשונות של היום צעדתי עם חואן, ספרדי מקומי מגליסיה שעבר עם המשפחה שלו לטינאו וכל יום צועד חלקים מהקמינו להנאתו ורווחתו. הוא סיפר לי על המשפחה שלו ועל ההסטוריה של המקום ואפילו עשינו יחד תמונה לא מוצלחת בזריחה המטריפה שהייתה.
מרגע שהשמש התעוררה היא האירה את העולם ויצרה צבעים מדהימים בנוף. ללא ספק הדרך הכי יפה שעברתי עד כה (אני חושבת שאני אגיד את זה עוד לא מעט). אח"כ הלכתי קצת לבד ואז פגשתי את יורדיס, בחורה גרמניה מהחבורה של אליסה שהמשכנו יחד עד Campiello שם כולם עצרו לאכול בוהוריים וגם פגשתי שוב את אליסה. היה בהחלט חמוד. רציתי להמשיך לבד אז קמתי ראשונה והגעתי מהראשונים וזו לבורס! המוצ'ילה שלי הגיעה חצי שעה אחרי ואז גם פגשתי לראשונה את טינו, נהג המונית שהלפטופ שלי נמצא אצלו ושדיברנו עוד מהארץ! בורס זה כפר קטן מאוד, יש בו מסעדה אחת ששם נרשמים לאלברגה (בעצם הא.נשים שמתפעלים את האלברגז הציבוריים הם מתנדבים מאותו הכפר), ושם גם שותים ואוכלים ובעצם עושים הכל. אז הלכתי למסעדה לתפוס את מקומי ופגשתי שם בחור איטלקי ועד שכולם הגיעו שתינו פשוט מלא Cidre. סיידר הוא המשקה המסורתי של אסטוריאס, הוא מיוצר מתפוחים מקומיים שגדלים במחוז (ויש מלא עצים בשפע, זה חלק מהתזונה שלי בדרך).
ישבתי לאכול כמובן במסעדה, ארוחה מדהימה, טעימה וטבעונית (!) שעולה רק 10 יורו לבנאדם וכוללת מרק ענקי, סלט, מלא לחמים ובקבוק יין. שולחן לידי ישבו מוהי (משה), פיטו, אנה ורקל שעד כה רק נתקלתי בהם בדרך וזו הפעם הראשונה שבאמת ישבנו לדבר. הדיבור הוא שבהוספיטלס אין איפה לעצור לאכול אז כולם כולם סנדיביצ'ים במסעדה ושומרים את הלחם שנשאר מהארוחה. ואז נחשפתי לזה שאנה הזמינה כמה חודשים מראש את הלינה שלהם בכל האלברגז לאורך הדרך. בחורה מסודרת. לקחתי השראה מכמה אלברגז שהם המליצו עליהם ורשמתי לי בצד לאח"כ. באיזשהו שלב ולריה הגיעה גם ופגשנו את הבוס של הקמינו! מסתבר שזו התאגדות ללא מטרת רווח, ויש מתנדבים בכל מחוז שאחראים לכל חלק בקמינו (בכל קמינוז דה סנטיאגו). אז אנחנו פגשנו את הבוס של קמינו פרימיטיבו מחוז אסטוריאס. הוא ואשתו התלהבו בטירוף שאנחנו ישראליות כי בנובמבר לוקחים אותם לטיול עלייה לרגל לישראל אז ישבנו וקשקשנו איתם ונתנו להם טיפים לארץ. היה מתוק.
איכשהו יצא שנשארתי במסעדה הזו עד הךיךה, כי מתישהו הגיעו אלי וחבורת הספרדים שלה (שגם אותם הכרתי לראשונה באותו היום) וישבנו לשתות אינספור בירות ולשחק פתקיות. זה היה פשוט מעולה. הלילה היה די קשוח אני חייבת לציין כי היו שני חבר'ה שנחרו בצורה לא סבירה בכלל שאפילו אטמי האוזניים שלי לא הואילו והתעוררנו כולנו ב 3 לפנו בוקר והתמרמרנו בחוץ.
היום הרביעי: בורס - לה מסה 30 ק"מ
אני חושבת שכאן הכל התחיל. דרך ההוספיטלס, La Ruta De Los Hospitales היא כל מה שדמיינתי ומעבר. היא זו שבמהלכה התודעה שלי עברה למימד אחר. ויכול להיות, שמאותם הרגעים האלו שחוויתי שם, אני אני אחרת. בעצם הדרך הזו היא הייתה הדרך היחידה בעבר להגיע לסנטיאגו מאותו אזור, דרך ההרים וללא שום עיירה באמצע שניתן לעצור בה, לשתות, לאכול, לנוח. משום כך בנו בה 3 בתי חולים לצליינים כדי שניתן יהיה לטפל בהם בדרך. עם הזמן הקימו את העיירה פולה דה אננדה, והדרך הוסטה אליה כדי להיות ידידותית יותר לעולים לרגל. קמנו מוקדם. 06:00 אחרי לילה כמעט ללא שינה. חשוך בחוץ. אלי והחבורה שלה יצאו ראשונים וולריה ואני אחריהם (אחרי אותו רגע – לא ראינו אותם בכלל כל אותו היום). הטיפוס התחיל בחושך עם פנסים ולאט לאט השמש התחילו להאיר את דרכנו. טיפ לאוהבות הקפה: אפשר לקנות קפה בערב לפני בצנצנת (כן!) במסעדה ואז בבוקר לחמם אותו במיקרו באלברגה. זה שירות ידוע שהמסעדה נותנת. וגם יש מכונת קפה שלא תמיד עובדת באחת הפינות ביציאה מהעיירה, לשיקולכן.
השמש זרחה עלינו בכל עוצמתה והאירה את העולם המדהים שהתהלכנו בתוכו. כולנו נעצרנו והשתהנו והודנו ליקום ולעצמנו שבחרנו במתנה הזו.
12:13 איזו תחושה מדהימה יש לי צמרמורת בגוף. אני בלב ההוספיטלס, לבד, עם מוזיקה באוזניים ומבינה שאני כלכך במה שחי וקורה לי עכשיו, שאם חשבתי לפתוח וואטספ בסופש, אין מצב שאעשה את זה. זה עולמי ופה אני נמצאת.
החיים ממשיכים תמיד
וכל יום יש לנו בחירה.
בדרך ולריה ואני נשבענו זו לזו שניתן את הספייס אחת לשניה, אבל שאם מישהי גם תרגיש שהיא רוצה וצריכה את הביחד, נדע להגיד ולקבל את זה. בפועל, תוך 5 דקות פגשתי את פיטו וגונדה והמשכתי איתם. משאירה את ולריה לבד בערפל לחוות את אחת החוויות העוצמתיות שהיו לה בחיים. הדרך לא הייתה קשה. או אולי היא לא הרגישה קשה כי חיינו אותה אותה כלכך והמיקוד היה בקסם שקורה ולא בקושי. בכל אופן, היא הייתה הדבר הכי טוב שבקשתי לעצמי. מעולם לא ידעתי שהליכה יכולה להיות כלכך מרפאת.
הגענו סביב 16:30 לברדוסאו. כבר לא היה מקום לישון שם אז היינו צריכות להמשיך למקום הבא שהוא 5 ק"מ משם – לה מסה. לה מסה, זו אפילו לא עיירה אלא מקום קטן עם אלברגה אחד וכמה בתים באמצע שום מקום. הזכיר לי קצת את הכפרים בהודו. קסום ממש. בכל מקרה, גונדה וולריה המשיכו ברגל ואני שכאבו לי הרגליים ממש לקחתי מונית. בלה מסה פגשתי את אליסה ושם התחילה באמת האינטרקציה הראשונה שלנו. איזה יום מטורף! זה גם היה היום הראשון שחוויתי מה זה שלפוחית, ויורדיס טיפלה לי בה וחבשה לי אותה. וזה הטיפ הבא: קומפיד וגרביונים. בחיי.
היום החמישי: לה מסה - גרנדס דה סלימה 16 ק"מ
היה ממש נעים בלה מסה וגם ידעתי שיש לפני יום קצר, אז החלטתי לקחת את הבוקר בנחת, לשתות שוקו, לכתוב ולקרוא ורק אז לצאת. הזמנתי לי מראש מקום באלברגה אז רקל המליצה לי עליו, אז גם יכולתי לאפשר לעצמי להיות לגמרי בצ'יל.
הלכתי לבד כל היום. בהתחלה בערפל מוחלט, אבל זה לא שינה דבר כי בתוכי הכי הרגיש בהיר. מעולם חוויתי כזו בהירות, וזה הטקסט שכתבתי באמצע שום מקום:
12:50 אני כאן בדרך לבדי לגרנדה, ואני פשוט מאושרת. אני מאושרת מזה שבחרתי לצאת לדרך הזו, אני מאושרת מכל החלטה שקבלתי בתוכה. מהאנשים שאני פוגשת, מאלו שאני בוחרת להכיר מאלו שיישארו ומאלו שיבואו לרגע וילכו. המסע הזה מטורף ומדהים ומרגש אותי. ערפל מטורף, אני לבד באמצע שום מקום ואין מקום אחר שאני רוצה להיות בו ואדם אחר שאני רוצה להיות איתו.
הסוף של היום הזה היה קשה מאוד. הוא כלל עלייה ארוכה על כביש אספלט, עם תחושה שזה לא עומד להסתיים. את ממש רואה את הכביש מתעקל ומתעקל והדרך ממשיכה. לגרנדה הגעתי ושם יש את הכל מהכל, יש סופר קטן ופארמסיה (קניתי לי קומפיד) וברים ומסעדות. מנוחה. ישנתי ב Albergue Ponta de grandes, שהיה ממש בכניסה לעיירה. מומלץ.
היום השביעי: גרנדס דה סלימה - א פונסגרדה 25 ק"מ
קמתי מוקדם והתחלתי את היום בזריחה. היא הייתה מדהימה! היום התחיל בעלייה מתונה שאיפשרה תצפית על כל העיירה, והמשיכה בהליכה בשדות.
הדרך הייתה יחסית קלילה, חלקים ממנה לצד הכביש (בדרכי עפר) וחלקים בין גבעות.
היום חצינו את המעבר מאסטוריאס לגליסיה, ובעצם מרגע זה הקמינו עובר למחוז אחר. גליסיה היא כמובן אהובתי מהטיול הקודם שלי בספרד, כך שההתרגשות שלי ניכרה ואפילו חברים לדרך ששמעו אותי מדברת על גליסיה לא מעט ברכו אותי במזל טוב. את מרבית היום הלכתי עם אליסה ובהמשך עם יורדיס ומורטן. היה יום קליל ונעים מבחינת תוואי השטח, ברמה האישית הגיד חזר לכאוב לי והחלפתי לסנדל רק ברגל אחת. כשהגענו לעיירה אלי חיכתה לנו עם בירה וכמובן שהצטרפנו. העיירה קטנה והאלברגז כולם יחסית קרובים אחד לשני. אני הפעם ישנתי באלברגה הציבורי. החללים המשותפים שלו היו ממש אחלה (חוץ מזה שבמטבח לא היו כלים), אבל המיטות חרקו בצורה לא נעימה. לא הייתי ממליצה לישון בו. יש אלברגז פרטיים לא יקרים שעדיפים לדעתי.
היום השמיני: א פונסגרדה - או קדבו 24 ק"מ
את הבוקר פתחתי באלברגה של אליסה, דיברנו קצת ואז השארתי אותה לשיחת עומק עם גונדה ויצאתי לדרך, בחצי הראשון של היום הלכתי לגמרי לבד, וכמובן שנהנתי מזה מאוד. ההליכה לבד, גם בלי מוזיקה, מאפשרת לחשוב על דברים שיהיה לי קשה מאוד להגיע אליהם ביום-יום כשאני טרודת מחשבות ואינפוטים מהעולם. או קדבו היא עיירה קטנה קטנה, שביום ראשון הסופר בה סגור. אנחנו תכננו להגיע לאלברגה ולבשל וזה לא התאפשר בגלל, אז שווה לדעת לפני ולקנות דברים בסופר בדרך. התחלתי ללכת סביב השעה 08:00, בקצב די מהיר יחסית אלי, ואחרי כשעתיים אליסה הדביקה אותי כשהיא מתנשפת. הלכנו ביחד עוד כשעתיים בנופים מדהימים מעל העננים.
סביב השעה 14:00 הגענו לנקודת עצירה, שכמו שאני אוהבת – רוב חברינו עצרו בה. זה היה מן בית קטן ומתוק באמצע הדרך שהגיש עוגות, עוגיות וקפה. אני כמובן שלקחתי עוגה (מעולה) וקפה וישבנו שם להתרענן ולחלוץ נעליים. הרגעים האלו שפוגשים בדרך כלכך הרבה א.נשים מהקמינו, אפילו אם זה לרגע, תמיד הרחיבו לי את הלב והזכירו לי כמה אנחנו לא לבד ביקום הזה. וגם, את הקסם של קמינו פרימיטיבו. אנשים האחד עשר בספטמבר הולכים יחד (כמעט) את כל הדרך.
16:59 וואו. אני בתחושות מטורפות. השמש, הטבע, הפלייליסט של הקאבר של הסקסופון. הבטן שלי מתהפכת.
לאו קדבו הגעתי סביב השעה 17:30. את האלברגה סגרתי מראש (ממליצה) – Albergue San Mateo. יש לו חצר גדולה בדיוק בצד הטוב של השמש, ואיך שהגעתי קניתי בירה וישבתי עם אלי ועוד כמה ספרדים. או קדבו היא עיירה קטנה, והיום היה יום ראשון, אז הסופר היה סגור. אז ככה טיפ ממני – אם תרצו לקנות דברים בסופר, והיום יום ראשון, תקנו בכל הזדמנות שיש לכן. אנחנו רצינו להכין שקשוקה ונאלצנו לוותר על זה. בערב יצאנו כולנו לאחד משני הברים בעיירה והייתה קצת אווירה של סוף. היום היה המקטע האחרון לפני שמגיעים ללוגו, ובלוגו חלק מהא.נשים יעשו יום עצירה, חלק ימשיכו, חלק מחלקים את הדרך (מחלקים ל 2 מקטעים את הדרך ללוגו ) ועושים עצירות במקומות אחרים. משמע, כנראה, את הקבוצה איך שהיא עכשיו – אנחנו אולי כבר לא נפגוש. וול, זה מצריך תמונה לא? וגם פתיחה של איזה 3 קבוצות וואטספ שונות.
היום השמיני: או קדבו - לוגו 30 ק"מ
אליסה ואני החלטנו שאנחנו הולכות ללוגו ביום אחד. זו ידועה כדרך קשה (בעיקר כי חלק מכבד מאוד ממנה הוא על אספלט וחשוף לשמש). ואני חושבת בדיעבד שזה באמת היה יום ההליכה הכי קשה שהיה לי. לא בכדי במהלכו, או ליתר דיוק לקראת סופו, אליסה ואני החלטנו שאנחנו עושות יום מנוחה בלוגו. יום מנוחה – יום מנוחה הוא יום חשוב ואני ממש ממליצה אם יש לכן את הזמן, אז לקחת אותו באיזי. הגוף צריך להתאושש, וגם המיינד והלב צריכים רגע לעבד את החוויות שהם עוברים. התעוררתי מוקדם, סביב השעה 06:00, במטרה לצאת לדרך כבר ב 07:00. אליסה ואני התחלנו את היום יחד (וגם סיימנו, אותו ואת רוב הימים שאחריו). התברברנו קצת ביציאה מהעיירה, השילוט לא היה כלכך ברור והיה ממש חשוך, אז לקח לנו רגע למצוא את הדרך.
הדרך מתפצלת באיזשהו שלב ל 2 מסלולים ונפגשת שוב בעיירה הבאה, בליירה (Baleira). שם פגשנו הרבה מהחבר'ה ועצרנו לקנות דברים בסופר כדי שיהיה לנו למהלך היום.
משם המשכנו בהתחלה עם החבורה בדרך מיוערת וערפילית שהייתה יפהפיה ומוצלת ונעימה. באיזשהו שלב התפצלנו מהם כי עצרנו לנוח, ומאז המשכנו לבד וככל שהתקרבנו ללוגו השביל הפך לשביל אספלט והשמש חיסלה אותנו. היה יום מאתגר מאוד מאוד מאוד, והדבר הכי משמח בו היה לראות את לוגו מרחוק ולשתות את הבירה הראשונה איך שהגענו לשם.
סגרנו מראש מקום בלוגו שיש בו חדר ל 2 ושאפשר לשהות בו 2 לילות, Four Rooms Hostel. את הלילה הראשון ישנו בחדר פרטי שעלה לנו 30 יורו לכל אחת. ההוסטל במרחק כ 10 דקות מהמרכז, ותכלס אני ממש ממליצה עליו כי הוא היה ביתי וחמוד מאוד.
היום התשיעי: יום מנוחה בלוגו
לוגו היא עיר גדולה ותיירותית עם מלא מסעדות וברים ואזור עתיק ומרשים. אפשר בקלות לבלות כאן יום-יומיים (וגם יותר). מלוגו עד לסנטיאגו יש רק 100 ק"מ לצעוד (כשלישי מכל הקמינו) ויש מטיילים שמגיעים במיוחד ללוגו ומתחילים מכאן את הקמינו כדי לקבל את הקומפוסטלה בסנטיאגו (ניתנת לכל מי שצעדו את 100 הק"מ האחרונים). באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שהשהייה בעיר גם עושה לי תחושות קצת לא טובות, או שזה פשוט שאני אוהבת להיות on the road? פתאום התחלתי להרגיש קצת מבולבלת ושאני צריכה ורוצה להיות על השביל קצת לבד.
היום האחד עשר: לוגו - פריירה 27 ק"מ
אני ממש ממליצה להתחיל את היום מוקדם! אנחנו יצאנו מלוגו סביב השעה 10:00 ועשינו הרבה עצירות בדרך של פיקניק (קנינו אוכל בסופר ערב לפני) וסתם רביצות נעימות. היה לי יום נעים ממש שבחלקו הלכתי עם אליסה ובחלקו הלכנו ביחד-לבד. שזה תיאור מעולה ללהיות ביחד אבל לתת את החופש לכל אחת.
עצרנו בדרך כמובן גם לשתות בירה במן עיירה קטנה קטנה לפני פריירה. לא שמנו לב לזמן בכלל, והאמת שכבר היינו בסטייט אוף מיינד שכמה זמן שייקח לנו זה ממש בסדר, חשוב לנו להנות מהדרך.
היום התארך וכמעט והגיעה השעה 20:00. מה שקורה בשעה 20:00 זה ארוחת ערב משותפת באלברגה בפריירה, שאם לא נאכל שם אז בעצם לא יהיו לנו ממש אפשרויות נוספות מה לאכול. אז תפסנו מונית. בהתחלה זה הרגיש כמו "רמאות" ואז פשוט שחררנו ואמרנו שזה החיים. הגענו בדיוק ב 20:00 לאלברגה Ponte Ferreira שהוא מקום מתוק ונעים מאוד עם בעלים הולנדים שעשו את הקמינו והתאהבו באזור. ארוחת הערב הייתה מפנקת ממש בה בעצם כל המטיילים יושבים באותו חלל וזו מן ארוחת ערב משותפת. יש קצת שיח וכל אחד ואחת בתורו תארו מה הקמינו בשבילם במילה אחת. הארוחה עצמה הייתה מעולה (וצמחונית) וכללה, כמובן, מלא יין. בפריירה יש רק 2 אלברגז פרטיים שכדאי להזמין אליהם מקום מראש. הלינה עלתה 14 יורו וארוחת הערב 12. שווה כל יורו 🙂
בארוחת ערב היה משהו שריגש אותי. הרגשתי פתאום בעולם אחר. מה הסיכוי שלי להגיע לסיטואציה כזו באמצע החיים פתאום אם לא הקמינו? זה אפילו קצת נחמד לפגוש "את החבורה של ה 12/9", זה ממש מזכיר את זה שיש עולם שלם שמתקיים שלא בנוכחותנו ואנחנו בכל רגע נתון מקבלים את האפשרות להיות נוכחים וקיימים בעולם אחד בלבד. זה מטורף בעיני.
שוב אסירת תודה על הדרך. על הבחירה לצאת למסע הזה.
היום השניים עשר: פריירה - בואנטה 26 ק"מ
יצאתי לדרך ב 8 בבוקר. היה יום עם לא מעט הליכה שנפתח על אספלט והמשיך בטיפוס מתון על הר כשכל הגליסיה פרושה לפנינו.
עברנו מקטע ארוך ללא מקום לעצור בו לאכול, אז מזל שהיה לנו עלינו כל מיני פירות יבשים מיום-יומיים לפני, והמזל הכי גדול הוא על השפע שיש תמיד בדרך, הפעם בדמות הענבים המתוקים האלו.
אחרי כ 20 ק"מ של הליכה מגיעים לעיירה מלידה (Melide) שגם בה אפשר להישאר לישון, אנחנו רק בחרנו לעצור בה לבירה והמשכנו ליעד הבא שלנו.
סביב השקיעה הגענו לבואנטה ובדרך לאלברגה שלנו עברנו דרך אלברגה שנראה מדהים ובו היו ולריה וכל אנשי ה 12/9. לנו כבר הייתה הזמנה באלברגה אחר וגונדה חיכתה לנו שם אז המשכנו ללכת. אני לא אעסוק כאן בדיס המלצה על איפה שאני ישנתי אלא רק אומר שאם אתן רוצות לישון בבואנטה, אז אני ממש ממש ממליצה לישון באלברגה הפרטי El aleman. לפחות הייתה לנו שקיעה יפה בדרך לאלברגה המאוד לא מומלץ שלנו.
היום השלושה עשר: בואנטה - פרדוסאו 27.5 ק"מ
הלילה הקודם היה מאוד קשוח וזה לא פשוט כשאת בטיול עם שגרה קבועה להצליח לצבוע את האנרגיה בצורה אחרת. אבל זה אפשרי. וזה עניין של בחירה.
כל יום הוא בחירה. ואני שמחה עם הבחירות שלי. גם עם אלו שנראו לי פחות טובות בהתחלה. אני לומדת מלא מאליסה ומגונדה. הקלילות של אליסה, הקשיבות של גונדה.
העצירה הראשונה אחרי בואנטה היא כ 7.5 ק"מ קדימה, בעיר בשם ארזואה (Arzua), יש שם הרבה בתי קפה פרושים לצד השביל ומומלץ לעצור שם להתרענן. רוב ההליכה היום היא ביערות מרשימים ולצד נחלים, וסוף סוף זנחנו את האספלט לזמן מה.
בדרך יש מקום מטריף שקוראים לו Casa Tia Dolores שזה בעצם מן בר בטבע, או מוזיאון של בירות, או תקראו לזה איך שתרצו, זה מקום מהמם שמוכר בירות מקומיות של גליסיה והמטיילים כותבים איזשהו מסר או מה שהם לא רוצים על הבקבוק ואז מניחים אותו באחד מהמרחבים שם. ובירה הרי ידועה כמקרבת בין לבבות וכך בלי לתכנן נפגשו להן שתי החבורות של ה 11/9 ושל ה 12/9 לבירה. אני התרגשתי.
הגענו לפרדוסאו סביב 19:30 ופגשנו סוף סוף את פיטו ואנה והשאר, אכלנו דינר מעולה וחזרנו לבירה קטנה ולישון. מחר היום האחרון. הזיה. אני מרגישה שאני רוצה ללכת את רובו לבד. אליסה כנראה תתעורר מוקדם ותלך עם אסתר, אני מתכוונת להתעורר סביב 06:30, להתארגן ולצאת. כאן כבר מרגישים ממש את כל המטיילים. זו הנקודה האחרונה לפני שמגיעים לסנטיאגו והעיר עמוסה מאוד בכל מי שהגיעה מהמסלול הצרפתי. לינה: Albergue Cruceiro de Pedrouzo (10 יורו לבנאדם).
מחר היום האחרון. אני זוכרת את היום הראשון כאילו הוא היה אתמול… ראיתי את גונדה ביציאה מאוביידו. וראיתי את שלושת האמריקאיות חולפות על פני כמה פעמים. קתרין קצת מאחורה. כשעצרתי לחלוץ נעליים גונדה אמרה לי שאנחנו תמיד חולפות זו על פני ושאנחנו באותו הקצב. וואו כמה מים עברו בנהר הזה… מטורף. ומרטין ויאן. וואו מעניין מה איתם. ואז בגרדו התחילו להיות עוד הרבה אנשים. אני זוכרת את זוג הספרדים המדוגמים ואת סבינה ויורדיס. זה היה הלילה הראשון שלנו בדרך. ומשם לסאלס. שגונדה סגרה לי מקום ולא הגיעה ושם כבר פגשתי את ולריה. וואו איך הזמן טס. אני בהלם שעברו שבועיים מאז הטיסה שלי. מצד אחד אני בהלם מזה, מצד שני אני בהלם מזה שעברו רק שבועיים מאז שאני לא בבית. זה מרגיש שהדרך היא הבית שלי.
היום הארבעה עשר: פרדוסאו - סנטיאגו דה קומפוסטלה 20 ק"מ
ניכרה ההתרגשות באוויר. קמתי ב 06:30, התארגנתי ויצאתי. ברחובות העיר כבר ראיתי מלא קבוצות של מטיילים, בעיקר אלו שהגיעו מקמינו פרנסס. ואני הייתי בהודיה שאני בפרימיטיבו האינטימי. ב 07:25 עשיתי עצירת קפה ראשונה (בפרדוסאו יש מלא בתי קפה שנפתחים מוקדם במיוחד בשביל המטיילים) וכתבתי קצת. החלטתי שאני הולכת לגמרי לבד היום.
הדרך הייתה עמוסה בפרצופים לא מוכרים. אנשים שהלכו בחבורות גדולות, א.נשים שהלכו לבד. המחשבות שליווי אותי ביום הזה היו בעיקר על האינדיבידואל ועל קבוצה. על איך האינדיביאול מאבד מהזהות שלו כשיש קבוצה כלכך גדולה של אנשים. אצלנו בקבוצה הקטנה כל אדם סימן משהו. היה אכפת לך מכל אחד ואחד כי הוא היה ממש משמעותי למרקם הקבוצתי. הבנתי שאני רוצה לחיות בקהילה קטנה. שלכל אדם יש ערך.
הגעתי לסנטאיגו. השלמתי את המסע. השלמתי את המסע?
בקתדרלה חיכתה לי אליסה. היו שם גם בייסנט ואלי. והיו שם עוד רבים וטובים. והייתי אני מול המקום שהיה היעד שלי, אבל לא באמת היעד שלי. כי אני יודעת שהיעד שלי הוא הדרך.
כמובן מיד כשהגעתי ישבנו כולם לבירה, חלק הלכו לקבל את הקומפוסטלה. זו בעצם התעודה שמאשרת שצעדת את הקמינו, והיא ניתנת כאמור רק למי שצעד את 100 הק"מ האחרונים (איך יודעים? צריך להחתים בדרכון הצליינים שלנו פעמיים ביום). המקום ממנו אוספים את התעודה נמצא סמוך לקתדרלה, יש בו ממש תור ותכלס אפשר פשוט להירשם, לקבל מס' ולהסתכל בווב מתי התור שלך הגיע ורק אז להגיע לשם. אפשר להוסיף 3 יורו תרומה ולקבל את התעודה גם עם הק"מ שצעדת.
סנטיאגו כאמור היא עיר הבירה של מחוז גליסיה, וזה מדהים בעיני שלפני חודש וחצי הספרדיה שהכרתי אמרה לי שאני חייבת לבקר בו והנה הגעתי. בזמן שלי.
המקום עמוס מאוד מאוד בתיירים ומטיילים. תחשבו שהרי כל מי שסיימו את כל קמינו שהוא, מגיעים אליה. לכן בכל רגע נתון למעט בשעות הבוקר המוקדמות, יש בה שצף של א.נשים.
יש בה כמה מסעדות טבעוניות מומלצות (לא צלמתי בכולן). יש אחת של המבורגרים טעימים שקוראים לה A Porta Verde. אחת נוספת של אוכל טבעוני לא מעובד טעים טעים ממש, הם קבלו אותנו ממש רגע לפני הסגירה ואכלנו את השאריות הכי טעימות שיש – The Green House.
אנחנו ישנו שני לילות ב Pension Fonseca אצל מריה המקסימה. קיבלנו חדר מתוק בעליית גג. יש שם סה"כ 3-4 חדרים ושירותים פרטיים וזה ממש מרגיש כמו בית, כי בתכלס זה היה הבית של ההורים שלה פעם מזמן. מומלץ מאוד! עלה לנו כ 30 יורו לאחת ללילה.
מסנטיאגו אליסה ידעה שהיא ממשיכה לפיניסטרה. אני לא. אני למעשה קיבלתי את הלפטופ שלי עם הג'ינס והסניקרס והטישירט הלבנה. כל אלו שייעדתי לעצמי אי אז כשהייתי בארץ, כשחשבתי שיספיקו לי שבועיים של הליכה ואז אני אסע לא-קורוניה ואעבוד מרחוק. אליסה ואני נפרדנו באותו הבוקר ולא ידענו מתי נפגש שוב, אבל הייתה לנו תחושה שנפגש.
אני הלכתי לשכב מול הקתדרלה. סוף סוף רק אני והיא. פשוט שכבתי שם מבלי לעשות שום דבר. בלי לכתוב, בלי לקרוא. הסתכלתי על כל המטיילים הנרגשים שרק הגיעו, שמצטלמים, שמתחבקים.
12:50 אליסה הרגע הלכה. אני שוכבת בקתדרלה ומנסה להתחבר שוב לרגשות שלי.
התחושות החזקות של הקמינו חזרו אלי.
ההתרגשות, ההבנה שלפעמים נכון לשחרר. שדברים טובים באים והולכים ובאים וכל אחד וכל דבר הולך בזמן שלו וחוזר או לא חוזר.כל יום הוא עולם והמטרה היא לחיות את הרגע ולעבור את היום הבא. ולא צריך יותר מזה ולא צריך פחות מזה. הכל יכול להיות כלכך פשוט אם רק ניתן לזה להיות. לשחרר רגע כדי שמה שנכון יגיע. להחליף פחד באהבה.
לבחור ולא לברוח.
הבנתי שהמסע שלי לא נגמר. אני ממשיכה ללכת.
ולריה הגיעה לקתדרלה ולה זה כבר היה ברור שאנחנו ממשיכות.
לאן?
4 thoughts on “קמינו פרימיטיבו – מסע בן 14 ימים”
מאוד נהניתי לקרוא את שתי הכתבות על הקמינו, הצלחת לרגש אותי. אשתי ואני עשינו את את הפרנסיס קמינו לפני 6 שנים והפוסט שלך העלה בנו זכרונות מרגשים. אנחנו מתכוונים בקיץ במהלך אוגוסט לעשות את הפרימיטיבו עד פיניסטרה, עם שלושת ילדנו הגדולים. בגילאים (20,25,28). מה דעתך צריך לסגור מקומות לינה מראש כמה ימים לפני?
נשמח לכל המלצה שיש לך!
אגיד שוב, את כותבת מקסים, משלבת המלצות דרך עם חוויות אישיות שעושות את הקריאה יותר מעניינת ומרגשת.
תודה רבה
היי אבי, איזה כיף לקבל ממך כזה פידבק!
יולי-אוגוסט הם החודשים העמוסים של הקמינו, אני חושבת שלתקופה הזאת כדאי לכם לסגור מראש מקומות לינה למשפחה. בטח כיוון שאתם 5 אנשים ובטח אתה ובת זוגתך תרצו לישון בחדר זוגי (גם אם לא, הייתי עדיין משריינת מראש מקומות).
תהנו! אני כאן לכל שאלה נוספת
כתבת מקסים! ומרגש, ועמוק. נהניתי לקרוא. תודה.
תודה רבה אביטל! כיף לדעת שזה נגע בך